הענק של סטיוארט: האדם באורך 2.7 קילומטר שאיש לא מודה שצייר
הטייס ראה את זה ראשון, וזו הדרך היחידה שמישהו יכול היה לראות. ב-26 ביוני 1998 חצתה טיסת שכר את מישורי האבן של צפון דרום אוסטרליה, בדרך מהעיירה מארי אל שדות האופל של קובר פדי. מתחת למטוס הנוף כמעט חסר סימנים: אבן אדומה, שיחים נמוכים, אדמת מלח יבשה, מרחב שלא נותן לטייס שום דבר להסתכל עליו במשך שעה. ואז נכנסה מתחת לכנף הרמה שממערב למארי, ובתוכה היה חרוט אדם, מחזיק מקל או בומרנג מעל ראשו, פוסע צפונה.
גובהו היה 2.7 קילומטר. קו המתאר שיצר אותו נמתח לאורך 28 קילומטר והקיף כשניים וחצי קילומטרים רבועים של מדבר. הקווים היו ברוחב של עד 35 מטר וחתוכים לעומק של 20 עד 30 סנטימטר, מספיק כדי שהאדמה הבהירה שמתחת תבלוט מול האבן הכהה כשמסתכלים מלמעלה. מהקרקע לא נראה דבר. אדם שעומד על אחד הקווים רואה רק שריטה רחבה ורדודה שנמשכת אל האופק.
בקנה מידה כזה הדמות נמנית עם התמונות הגדולות ביותר שנחתכו אי פעם בפני כדור הארץ. דמויות בעלי החיים המוכרות ביותר במישור נסקה שבפרו נמדדות במאות מטרים בודדות. תל הנחש הגדול באוהיו, שהמכתבים האנונימיים יזכירו אחר כך, נמתח לאורך כארבע מאות מטר. האיש שעל הרמה גבוה פי שבעה כמעט רק בגובהו, ובניגוד לשניהם הוא נעשה בשבועיים בידי מישהו שהפעיל מכונה. הוא מוצג באמצע פסיעה, יד אחת מורמת, ורוב התיאורים רואים בחפץ שבידו מקל ציד או בומרנג, אף שקו המתאר דל מספיק כדי שגם זו תהיה פרשנות ולא עובדה.
המקום הוא פיניס ספרינגס, כשישים קילומטר ממערב למארי וכשנים עשר קילומטר צפון מערבית לתחנת קלאנה. דרך עפר אחת מובילה לשם. אין מחסה, אין יישוב, ואין שום סיבה שמישהו יהיה שם.
הלוויינים צמצמו את חלון הזמן במהירות. תצלומי ארכיון של לוויין לנדסאט 5 של נאס"א הראו את הרמה ללא שינוי ב-27 במאי 1998, ואת הדמות המוגמרת במקומה ב-12 ביוני. מי שעשה את העבודה עשה אותה בתוך שישה עשר יום, בשטח פתוח, בחורף, באמצעות מה שמודדים שבחנו אחר כך את הקווים זיהו ככלי עבודות עפר המונחה בניווט לוויין. היה צריך להביא גרדר או דחפור ולהוציא אותו. היה צריך לשאת דלק. מישהו היה צריך להחזיק בתוכנית מדויקת מספיק כדי שדמות בגודל של עיר תישאר בפרופורציה לאורך כמעט שלושה קילומטרים של אבן.
איש לא דיווח שראה משהו מכל זה. חקירת המשטרה לא מצאה ראיות שימושיות בדרך היחידה, ואף בעל אדמה, פועל דרכים, תייר או בוקר לא בא ואמר שראה ציוד כבד יוצא אל רמה שאין בה מה לבנות.
ואז התחילו ההודעות. ביולי ובאוגוסט 1998 הגיעו פקסים והודעות לעיתונות אנונימיים לכלי תקשורת ולפאב במארי. הם קראו לדמות "הענק של סטיוארט", על שם ג'ון מקדואל סטיוארט, החוקר הסקוטי שחצה את היבשת בשנות השישים של המאה התשע עשרה. מה שהיה מוזר בפקסים הייתה השפה. הם כתבו על "המדינה שלכם דרום אוסטרליה", על "שונית המחסום של קווינסלנד", על ילידים "מהטריטוריות הילידיות המקומיות", והזכירו את תל הנחש הגדול באוהיו. אוסטרלים לא כותבים ככה. אמריקאים שמנסים לתאר את אוסטרליה כן.
ב-16 ביולי מצא מישהו צנצנת זכוכית קטנה בגומה שנחפרה זה עתה ליד הדמות. בתוכה היו תצלום לוויין של הציור ופתק ובו דגל אמריקאי קטן, עם התייחסות לכת הדוידיאנים, הקבוצה הדתית שהמצור עליה בוואקו שבטקסס הסתיים חמש שנים קודם לכן. בינואר 1999 הודיע פקס נוסף לרשויות היכן לחפור כדי למצוא לוחית קבורה כחמישה מטרים דרומית לאף של הדמות. הלוחית הייתה שם. היה עליה דגל אמריקאי בגודל שלושה על שני סנטימטרים, טביעה של הטבעות האולימפיות, ושורת טקסט: "לכבוד הארץ שהם הכירו פעם. הישגיו בעיסוקים אלה יוצאי דופן; מקור מתמיד להשתאות ולהערצה." המילים נלקחו מתוך "המרכז האדום", ספר משנת 1946 מאת חוקר הטבע הדלי פינלייסון, שתיאר את כישורי הציד של בני הפיטג'נטג'רה.
התגובה בשטח לא הייתה השתאות. הדמות נחתכה באדמה שנתבעה באותה עת בתביעת בעלות ילידית, בידי מישהו שלא קיבל רשות מאיש. קבוצה מבני הדיירי התלוננה בפומבי על פגיעה וניצול, ודרשה למחוק את הציור ולהעמיד לדין את מי שיצר אותו. עורכי דין של תובעים אחרים ציינו שבאזור יש אתרים בעלי עניין ארכיאולוגי. שרת הסביבה של המדינה כינתה את זה ונדליזם סביבתי. בכיר בענייני ילידים כינה את זה גרפיטי. בסוף יולי 1998 סגרה ממשלת דרום אוסטרליה את האתר. בשנת 2012 הכיר בית המשפט הפדרלי בבעלות ילידית על השטח עבור בני הארבנה.
לזמן מה נראה היה שהמדבר יסגור את הוויכוח בעצמו. הקווים התרככו, התמלאו ודהו משנה לשנה. באוגוסט 2016, בהסכמת התאגיד הילידי של בני הארבנה, קבוצת בעלי עסקים מקומיים שראו בדמות נכס תיירותי הביאה גרדר מסחרי, הזינה את הקואורדינטות המקוריות לניווט לוויין, ובמשך חמישה ימים שרטטה מחדש את קו המתאר בדיוק במקומו. "איש מארי" שנראה היום הוא שחזור של צורה שיוצרה עדיין אינו ידוע.
ביוני 2018, עשרים שנה אחרי הגילוי, הודיע איש העסקים והטייס דיק סמית שצוות משלו בילה שנתיים בחקירת מקורות הדמות ולא הגיע לשום מקום. הוא הציע פרס של חמשת אלפים דולר אוסטרלי עבור מידע שיזהה את היוצרים. ממשלת דרום אוסטרליה הבהירה שלא יינקטו הליכים פליליים. הפרס מעולם לא נדרש.
מסקנות ושאלות פתוחות
התיאוריה העיקשת ביותר נקשרת לאמן. ברדיוס גולדברג, שחי באליס ספרינגס ועבד בקנה מידה גדול בתוך הנוף, הוזכר בשמו על ידי מכרים שסיפרו כי דיבר על יצירת הדמות. הוא מעולם לא אישר זאת בפומבי ומת בשנת 2002 בגיל שישים ואחת. חבר סיפר מאוחר יותר שגולדברג הבין בטכנולוגיית לוויינים, הייתה לו גישה לציוד עבודות עפר, והחשד נפל עליו מההתחלה בלי שאיש הצליח להוכיח דבר, והוסיף שאם מישהו היה מסוגל לזה, זה הוא. החוזק של הגרסה הזו הוא שהיא מגיעה מאנשים שהכירו אותו ושהיא מתאימה לדרך העבודה שלו. החולשה שלה היא שהיא נשענת כולה על זיכרון. לא הוצגו מעולם כלי עבודה, חוזה, קבלה על דלק או תצלום, ושום דבר בה לא מסביר למה אמן ממרכז אוסטרליה יזרה ביצירה שלו דגלים אמריקאיים.
התיאוריה השנייה לוקחת את הדגלים האלה כפשוטם. מתחם הטילים בוומרה והמתקנים הביטחוניים שסביבו נמצאים באותו חלק של המדינה, ואנשי צוות אמריקאים עבדו באזור. לפי הקריאה הזו, הציור נעשה בידי אנשים הקשורים למתקנים האלה, וזה יסביר את הכתיב האמריקאי, את ההתייחסות לאנדרטה באוהיו, ואת הטבעות האולימפיות שמביטות קדימה לסידני 2000. החולשה ברורה, וכבר אז הצביעו עליה: דגל אמריקאי בתוך צנצנת קבורה הוא בדיוק מה שמישהו לא אמריקאי היה שותל. הטעיה לא עולה כלום, ואף גוף מעולם לא הודה במעורבות.
אפשרות שלישית היא הכי פחות רומנטית והכי קשה לפסול. העבודה דרשה מכונה, דלק, ימים של אור יום ותוכנית של מודד, ומכאן שכמעט בוודאות יותר מאדם אחד ידע עליה, ואולי היה גם מניע מסחרי באזור שגילה מאז שהדמות שווה כסף בתיירות. מה שעומד נגד זה הוא הזמן. עברו כמעט שלושה עשורים. יש פרס כספי על השולחן והצהרה ממשלתית שאיש לא יועמד לדין. קבוצות של אנשים שיודעות סוד טוב כל כך בדרך כלל לא שותקות בתנאים כאלה.
כמה שאלות נשארו פתוחות לגמרי. איך פעל ציוד כבד במשך ימים על רמה חשופה שמובילה אליה דרך אחת, בלי שאיש ראה, מעולם לא הוסבר. למה טרח היוצר לשלוח פקסים אנונימיים, לקבור צנצנת ולהניח לוחית הנצחה, שכולם מזמינים תשומת לב, ואז מעולם לא לקח על עצמו את היצירה, מוזר עוד יותר. ויש שאלה שהדיווחים הראשונים ברובם דילגו עליה: דמות של צייד יליד נחתכה באדמה שנמצאת בבעלות ילידית בידי מישהו שלא שאל איש, ובעלי האדמה נותרו להתווכח אם למחוק אותה או לחיות איתה. החלק הזה של הסיפור אינו תעלומה כלל. הוא פשוט לא נסגר.