גשם הדגים: העיירה בהונדורס שרחובותיה מתמלאים דגים אחרי הסערה
הסערה מגיעה כדרך שסערות ראשית הקיץ מגיעות תמיד אל רמות צפון הונדורס. חומה אפורה מתגלגלת מן ההרים, האור מתנקז מן הצהריים, והגשם יורד חזק מספיק כדי להפוך את רחובותיה הלא סלולים של יורו לבוץ נגר. ואז, בפתאומיות שבה החל, הכול נפסק. מים מטפטפים מן המרזבים. האוויר מריח אדמה רטובה. ובני העיירה החקלאית הקטנה הזאת פותחים את הדלתות ויוצאים החוצה לראות מה הותירה הסערה מאחוריה.
הקרקע זזה. פזורים על הבוץ ובשלוליות, מפרפרים בתעלות הניקוז ובשוליים, לפעמים במאותיהם, מוטלים דגי כסף קטנים, חיים ומתנשפים, הרחק מן הנהר הקרוב ביותר. ילדים רצים להביא דליים. שכנים יוצאים עם סלים וסירים. תוך שעה עוברים הדגים מן הרחוב אל המטבחים, שם מנקים ומטגנים אותם ככל שלל אחר. אנשי המקום קוראים לזה לוביה דה פסס, גשם הדגים, והם אומרים את המילים בלי אירוניה ובלי הפתעה מיוחדת, משום שביורו זה קורה כל עוד מישהו חי זוכר.
לעיירה חקלאית ענייה בלב הונדורס זו אינה תופעה שמצלמים ושוכחים. זה אוכל. משפחה שאין לה סירה והגרה מרחק הליכה ארוך מכל נהר מוצאת יבול חינם של חלבון מוטל על הכביש, ולוקחת אותו. העובדה המעשית הזאת חשובה להבנת הסיפור, כי בגללה האירוע מעולם לא רק נצפה ביורו. הוא נאסף, בושל, נאכל ונזכר, שנה אחר שנה, עד שהפך לחלק מלוח השנה של המקום.
לפי החשבון המקומי הנפילה מתרחשת פעם או פעמיים בשנה, ויש תושבים הטוענים לשלוש או ארבע. היא קשורה תמיד לעונת הגשמים הגדולים הראשונים של מאי ויוני, ותמיד למבול אלים יחיד ולא לתקופה ארוכה של מזג אוויר יציב. אין רשומות אמינות על מועד תחילתה של התופעה. אין פנקס עירוני של תאריכים, אין יומן כנסייה, אין רצף של דיווחים עיתונאיים המגיעים עד ההתחלה, רק ודאותם של הזקנים שאותו דבר עצמו קרה להוריהם ולסביהם לפניהם. מה שאפשר לומר בביטחון הוא שהמסורת בת יותר ממאה שנה.
מאז 1998 חדלה העיירה רק לשאת את המוזרות השנתית שלה והחלה לחגוג אותה. פסטיבל גשם הדגים הוא תהלוכה וקרנבל המתוזמנים למבול הכבד הראשון של העונה, עם מוזיקה, דוכני אוכל ותהלוכות ברחובות. במרכזו נישאות בעיירה בובות של כומר שמת מזמן. אותו כומר הוא הסיבה שיורו מבינה את האירוע כפי שהיא מבינה אותו, והוא דמות היסטורית אמיתית ולא המצאה עממית.
האב חוסה מנואל דה חסוס סוביראנה היה מיסיונר קתולי ספרדי שהגיע להונדורס ב-1855 ומת בה ב-1864. הוא נזכר ברחבי המדינה בשל עבודתו בקרב עניי הכפר, והוא עבר באזור יורו בשנות ה-50 של המאה ה-19, כשזה היה מן המחוזות הרעבים ביותר במדינה רעבה. הסיפור שהעיירה מספרת הוא שסוביראנה התרגש כל כך ממה שראה עד שהתפלל שלושה ימים ושלושה לילות, וביקש מאלוהים שישלח לאנשים מזון. גשם הדגים, לפי גרסת העיירה, הוא המענה לאותה תפילה, המגיע בכל עונה גשומה במשך יותר ממאה וחמישים שנה. יהיה אשר יהיה יחסו של המאזין, המסורת מקובעת ומפורטת, היא נוקבת בשמו של אדם אמיתי, והיא מסופרת ביורו היום ברצינות גמורה.
הדגים עצמם עקביים מנפילה לנפילה, ותיאורם הוא אחד הפרטים הטכניים המעטים שכל העדויות מסכימות עליהם. הם קטנים, בערך באורך כף יד או פחות, כסופים, והמקומיים משווים אותם לסרדינים. אלה דגי מים מתוקים, לא דגי ים. הם מגיעים חיים, עדיין נעים, ומגיעים פזורים למרחק ולא ערוכים בערמה אחת, לעתים על פני כמה רחובות בעיירה בבת אחת. הערכות הכמות אינן פורמליות אך עקביות, והן מגיעות למאות באירוע יחיד.
הגאוגרפיה עקבית באותה מידה, והיא יוצאת דופן. יורו יושבת עמוק בפנים הארץ, בארץ הררית, במרחק ניכר מן החוף. אין אגם או לגונה גדולים בסביבה הקרובה, ואין גוף מים היושב ממש מעל העיירה בשום מובן משמעותי. הניקוז המשמעותי הקרוב ביותר הוא אגן נהר האגואן. העיירה בנויה על קרקעית העמק, והקרקע מתחת לעמק כוללת סלע נקבובי הנושא מי תהום. בגשמים הכבדים הראשונים של העונה, שטחים נמוכים בעיירה ובסביבתה מוצפים בקלות.
נקודה תיעודית נוספת ראויה שתיאמר במפורש, משום שהיא מעצבת את כל השאר. התצפית העקבית, החוזרת והניתנת לאימות ביורו היא שדגי מים מתוקים חיים נמצאים על הקרקע אחרי סערה כבדה. זה מה שהתושבים מתארים, זה מה שמבקרים מצלמים, וזה מה שהפסטיבל מנציח. עם זאת, אין מקרה מתועד היטב שבו משקיף מדעי מבחוץ עמד ברחוב ביורו בזמן הסערה ותיעד את הדגים יורדים באוויר. הדגים על הקרקע מאומתים. הנפילה עצמה לא נלכדה בתצפית מבוקרת.
נפילת בעלי חיים מן השמיים אינה כשלעצמה רעיון שנוי במחלוקת. דיווחים על יצורים הנושרים מעננֵי סערה מגיעים עוד מן העת העתיקה ובאו כמעט מכל יבשת מיושבת. נפילות של צפרדעים וקרפדות בפרט נרשמו במשך מאות שנים, ומקרים מודרניים תועדו בפירוט. ב-2005 ירדו צפרדעים קטנות על חלקים מסרביה במה שמטאורולוגים ראו כמקרה מספר הלימוד. חלק מן האירועים המפורסמים בקטגוריה הזאת התבררו בבדיקה מקרוב כדבר אחר לגמרי. גשם העכבישים המצמרר שצולם בברזיל ובאוסטרליה לא היה נפילה כלל אלא המראה המונית, שבה מספר עצום של עכבישים נודד על חוטי משי הנישאים ברוח. המקרים האלה נצפו, נמדדו והוסברו. יורו, לעומתם, נחגגה, התפללו עליה וסיפרו עליה יותר ממאה שנה, ונותרה, במובן המחמיר, בלתי נמדדת.
מסקנות ושאלות פתוחות
שלושה הסברים מתחרים על גשם הדגים, ולכל אחד חולשה רצינית.
הראשון הוא נס האב סוביראנה, שבו מחזיקה העיירה עצמה והוא שזור במסורת הקתולית שלה. כוחו בכך שהוא מעוגן במיסיונר היסטורי אמיתי ובזיכרון מקומי רצוף. חולשתו בכך שהוא אמירה של אמונה ולא של ראיה, ובכך שאינו אומר דבר על מקור פיזי. תפילה שנענתה ב-1856 עדיין מותירה פתוחה את השאלה היכן היה דג מסוים חמש דקות לפני שנחת ברחוב.
השני הוא מערבולת המים, שהיא ההסבר המטאורולוגי המקובל לנפילות בעלי חיים ומתקבל באופן רחב בקרב מטאורולוגים לתופעה בכללה. מערבולת מים או זרם עלייה עז של סופה חולפים מעל מים רדודים, מרימים מים ואת כל מה שקל דיו להינשא עמם, מובילים את המטען מרחק מה מעל היבשה ומשחררים אותו כשהרוחות נחלשות. החולשה כאן ייחודית ליורו. העיירה נמצאת בפנים הארץ ובאזור הררי, בלי גוף מים ברור שמערבולת תוכל לרוקן. נפילות מערבולת במקומות אחרים הן הפתעות חד-פעמיות שכמעט לעולם אינן חוזרות באותו מקום, ואילו נפילות יורו סדירות דיין כדי לתכנן סביבן פסטיבל. והדגים הם דגי מים מתוקים ממין אחד, ולא שלל ימי מעורב שמערבולת ים הייתה מספקת.
השלישי הוא הצפה תת-קרקעית. יש חוקרים הטוענים שהדגים כלל אינם נופלים, ושיורו מוצפת מלמטה במקום שיורד עליה גשם מלמעלה. לפי קריאה זו הדגים הם מין מים מתוקים החי במי התהום או בנחלים תת-קרקעיים בסלע הנקבובי מתחת לעמק, המחוברים לאגן האגואן. גשם זלעפות מרווה את הקרקע, המים העולים מפלסים דרכם למעלה דרך סדקים ושטחים נמוכים, והדגים נותרים תקועים ברחובות כשההצפה נסוגה. הסבר זה פותר בחן את בעיית הסדירות ואת בעיית המים המתוקים. חולשתו ראייתית. התמיכה המצוטטת ביותר היא דיווח על צוות שנטען כי נשלח בידי אגודת נשיונל גיאוגרפיק בשנות ה-70, אשר לפי הנטען מצא שכל הדגים היו ממין מים מתוקים אחד ושהם היו עיוורים, בעלי עיניים לא מפותחות, כאילו חיו דרך קבע מתחת לאדמה. הדיווח הזה מעולם לא אותר בפרסום שפיט. הוא חוזר בלי סוף ולעולם אינו ממוקד למקור, כך שהתיאוריה הטבעית החזקה ביותר נשענת בחלקה על הראיה החלשה ביותר.
תיאוריה אחת גורסת שיורו היא בעצם שתי תופעות הנושאות שם אחד: נפילות שמיים אמיתיות ונדירות בסערות אלימות דיין כדי להוליד מערבולת אי-שם במעלה הנהר, ותקיעות שכיחות בהרבה של דגי מי תהום ברחובות מוצפים. לקהילה שהחליטה כי דגיה השנתיים הם נס לא הייתה סיבה להפריד בין השניים.
מה שנותר בלתי מוסבר הוא המנגנון, והשאלות הפתוחות מוחשיות. מהיכן הייתה מערבולת שואבת דגים, בהתחשב במיקומה של יורו? מדוע חוזר האירוע בלוח זמנים עונתי כשנפילות דומות במקומות אחרים אינן חוזרות? מאיזה מין הם הדגים, והאם מישהו בדק בהם את סימני החיים התת-קרקעיים? ומעל הכול, האם מישהו אי-פעם באמת ראה אותם נופלים? עד שמשקיף סבלני עם מצלמה יעמוד ברחוב ביורו בסערה הנכונה, הפער בין מציאת דגים לבין צפייה בירידתם הוא המקום שבו חיה התעלומה הזאת.