רונגו-רונגו: הכתב שמת יחד עם קוראיו
רפה נוי, האי שהעולם החיצון למד לקרוא לו אי הפסחא, הוא נקודת בזלת קטנה בדרום האוקיינוס השקט, כ-3,500 קילומטרים ממערב לחופי צ'ילה ויותר מ-2,000 קילומטרים מן היבשה המיושבת הקרובה ביותר. אי-שם לפני אמצע המאה ה-19 חרתו שם בני אדם שורות של דמויות זעירות בלוחות עץ שטוחים: ציפורים בעלות זרועות אדם, דגים, צמחים, אנשים יושבים, סהרונים, לוליינים וצורות שאינן דומות לשום דבר אחר. התושבים כינו את החפצים קוהאו רונגו-רונגו, בקירוב לוחות הדקלום או הזמרה. כיום שרדו כשני תריסרים מהם. אף אדם חי אינו יודע לקרוא בהם ולו מילה אחת.
את קץ מסורת הקריאה אפשר לתארך במדויק, והוא היה אלים. בדצמבר 1862 ולאורך 1863 פשטו על רפה נוי ספינות עבדים מפרו וחטפו כ-1,500 בני אדם, ובהם המלך, יורשו וחלק גדול ממעמד הכוהנים והמלומדים. מחאה בינלאומית אילצה החזרה. מבין המעטים ששרדו את מסע השיבה נשאו אחדים אבעבועות שחורות, והמגפה שבאה בעקבותיהם, על גבי החטיפות, רוקנה את האי. עד שנות ה-70 של המאה ה-19 צנחה האוכלוסייה למעט יותר ממאה נפשות. שרשרת המורים והתלמידים שהעבירה את הכתב מדור לדור נותקה בתוך עשור אחד.
הזר הראשון שתיאר את הלוחות הגיע מיד לאחר הקריסה. בחורף 1864 ירד אל החוף אח מסדר צרפתי בשם אז'ן ארו, שבא להמיר את דת התושבים. בבקתה אחר בקתה, כך דיווח, מצא לוחות עץ שטוחים, מלוטשים למגע ומכוסים מקצה אל קצה בשורות של סימנים מגולפים. כמעט בכל בית היה לוח כזה, והתושבים היו מזמרים מתוכם בחגיגות, אף שארו חשד שכבר אז מעטים הבינו מה פשר הסימנים. הוא לא אסף ולו לוח אחד. בתוך כעשר שנים נעלמו כמעט כולם: נשרפו כחומר בערה, נקברו עם בעליהם או פשוט אבדו.
ב-1868 הבין הבישוף פלורנטין אטיין ז'וסן מטהיטי מה עשויים הלוחות להיות והחל לאסוף את הנותר. הוא גם חיפש מי שעוד יודע לקרוא בהם. הוא מצא רפאנואי בשם מטורו טאואאורה, שהיה לוקח לוח, מהפך בו בכפות ידיו ושר. פזמוניו של מטורו תועדו באורך, אך הם מעולם לא עלו בקנה אחד מקריאה לקריאה של אותו לוח עצמו, וכשהוגש לו לוח הפוך המשיך לשיר כלא היה. מוסר מידע מאוחר יותר, זקן בשם אורה ואאיקו, סירב שיניחו לפניו את הלוחות עצמם ודקלם במקום זאת כשהוצגו לו צילומים שלהם. שני הביצועים הללו הם הדבר הקרוב ביותר לקריאה חיה ברונגו-רונגו שתועד אי פעם.
המאגר ששרד קטן. נותרו אולי עשרים ושישה או עשרים ושבעה חפצים אמיתיים, תלוי כיצד סופרים את השברים ואת פיסות עצי הסחף שמוחזרו, והם פזורים במוזיאונים מסנטיאגו והונולולו ועד לונדון, וינה וסנקט פטרבורג. יחד הם נושאים למעלה מעשרת אלפים סימנים. הם כתובים בשיטה הקרויה בוסטרופדון הפוך: השורות רצות משמאל לימין, אך כל שורה שנייה הפוכה, כך שהקורא המגיע לסוף שורה חייב לסובב את הלוח כולו ב-180 מעלות כדי להמשיך אל הבאה.
עבודת הכפיים שנדרשה הייתה כבדה. הסימנים נחתכו בעצים טרופיים קשים, לרוב עץ הטורומירו דק-הסיב ועץ הוורד השקטי שהבוטנאים קוראים לו Thespesia populnea, בעזרת רסיסי אובסידיאן שחור, ועל כמה פריטים בשן של כריש. הטקסט הארוך ביותר, החפץ המכונה שרביט סנטיאגו, הוא שרביט עץ הנושא כאלפיים סימנים בתהלוכה צפופה ובלתי פוסקת. המשיכות סדירות, הריווח מכוון, והדמויות חוזרות בעקביות המעידה על חוקים ועל הכשרה ולא על קישוט. המסורת הרפאנואית מכנה בשם את מעמד המומחים שיצר את הלוחות והשתמש בהם, הטנגטה רונגו-רונגו, אנשי לוחות הדקלום, והם נמנו עם הקבוצות שהושמדו בחטיפות ובמגפה.
קטע אחד, ולמעשה רק אחד, נכנע למחקר המודרני. בלוח המכונה ממארי זיהה הבלשן ומפצח הצפנים ז'אק גי רצף הבנוי סביב צורות סהר, העוקב אחר לילות החודש הירחי הרפאנואי הקדום: לוח שנה ירחי חרוט בעץ. זהו הקטע היחיד ברונגו-רונגו שיש הסכמה רחבה על נושאו. מה הוא אומר לפרטיו, ומה אומרים עשרת אלפים הסימנים הנותרים, אינו ידוע.
כלי העזר הבסיסי לכל העבודה הזאת נוצר ב-1958, כשהאתנולוג הגרמני תומאס ברתל פרסם את הקטלוג המלא הראשון של הכתב ושייך כשש מאות קודים מספריים לסימנים ולגרסאותיהם. כל מחקר שבא אחריו, יהיו מסקנותיו אשר יהיו, נבנה על גבי הקטלוג הזה.
ואז, בראשית 2024, ביצע צוות בהובלת סילביה פרארה, פילולוגית מאוניברסיטת בולוניה, תיארוך פחמן-14 לארבעה לוחות השמורים ברומא ופרסם את התוצאות בכתב העת Scientific Reports. שלושה מהם התנהגו כמצופה: הלוחות טהואה, ארוקו קורנגה וממארי נחצבו מעץ שנכרת בין שלהי המאה ה-17 למאה ה-19. הרביעי, לוח מרוט בשם אשאנקרה, נעשה מעץ שתאריך כריתתו נאמד בין 1493 ל-1509, יותר ממאתיים שנה לפני שהאדמירל ההולנדי יאקוב רוחביין הבחין באי ביום ראשון של פסחא, 1722. המחברים ניסחו את הסייג במפורש במאמר: תיארוך פחמן מתארך את העץ ולא את הגילוף, והעץ עשוי היה להיות סחף של מין לא מקומי שהגיע אל האי כשהוא כבר ישן.
זהו התיעוד המאומת. כתב של יותר מעשרת אלפים סימנים, כשני תריסרי חפצים ששרדו, קטע לוח שנה מוסכם אחד, תאריך חריג אחד, שני ביצועים מתועדים של אנשים שלא הוכח שידעו לקרוא, ואף קורא שנותר בחיים.
מסקנות ושאלות פתוחות
כמעט כל מה שמעבר לתיעוד הזה הוא ויכוח, ולכל הצעה רצינית שהועלתה עד כה יש חולשה משלה.
הקטלוג של ברתל מ-1958 נותר הכרחי, אך מבקרים מציינים מזה שנים שהקצאות הקודים שלו אינן עקביות, ושעצם ההכרעה היכן מסתיים סימן אחד ומתחיל הבא היא בחלקה ניחוש. מאגר שמפולח לפי חוקים אחרים מייצר כתב אחר, ומכאן שחומר הגלם של כל ניתוח הוא כבר פרשנות.
ב-1957 טענו החוקרים הסובייטים ניקולאי בוטינוב ויורי קנורוזוב, האחרון טרי מעבודתו על כתב המאיה, שמבנה חוזר באחד הלוחות נראה כשושלת יוחסין, רשימה מן הצורה בן-של, בן-של. ההבחנה הייתה חדה, אך לא ניתן היה לבחון אותה מול שום שושלת רפאנואית ידועה, והיא לא פענחה דבר.
ב-1995 הכריז סטיבן פישר ששרביט סנטיאגו נושא פזמון בריאה, החוזר עד אינסוף על נוסחה שקרא כפלוני התחבר עם פלמוני ומהם יצא שלישי. הקריאה מסודרת בפני עצמה, אך הסימן המיוחד שכל שיטתו נשענת עליו נעדר ברובו משאר הלוחות, כך שאי אפשר להכליל את התבנית, ומרבית המומחים הניחו אותה בצד.
בזהירות רבה יותר השתמש הבלשן קונסטנטין פוזדניאקוב בניתוח סטטיסטי של המאגר כדי לטעון שמצאי הסימנים הנבדלים האמיתי קטן בהרבה ממאותיו של ברתל, כמה עשרות יחידות בסיס בלבד המצטרפות ומתמזגות. הדבר יתאים לסילברי, כתב המתעד צלילים, וזהו כנראה קו המחקר המבטיח מכולם. עדיין הוא לא איפשר לאיש לקרוא ולו משפט אחד חדש.
מאחורי כל אלה ניצבת המחלוקת הגדולה מכולן: האם רונגו-רונגו הוא כתב בכלל. מחנה אחד גורס שזהו כתב אמיתי, המקודד את השפה הרפאנואית סימן כנגד צליל, וממתין רק למפתח דו-לשוני. המחנה האחר גורס שזהו פרוטו-כתב, מערך רמזים משוכלל לפזמונים, לשושלות ולפולחנים שאיש מיומן היה תולה בו את זיכרונו, אך שמעולם לא קיבע את הלשון די הצורך כדי שזר יקרא בו בלי לדעת מראש. חוזקה של תיאוריית עזר-הזיכרון היא שהיא מסבירה בלי מבוכה את מטורו ואת אורה ואאיקו. חולשתה היא שאולי אין היא אלא עצת ייאוש, תירוץ לכישלון הפענוח, ואם היא נכונה אין כלל מה לפענח.
תאריך 2024 פתח מערכת תיאוריות נוספת במקום לסגור אחת. יש הטוענים שהוא תומך בהמצאה עצמאית: שכמה אלפי בני אדם על היבשה המיושבת הבודדה ביותר בכוכב יצרו כתב יש מאין, אחד ממקרים ספורים בכל תולדות האנושות. אחרים משיבים שעץ סחף שהגיע כשהוא כבר בן מאות שנים היה מניב בדיוק את אותה תוצאה, ולכן התאריך אינו אומר דבר ודאי על גיל הכתב. תיאוריה אחת גורסת שהלוחות ששרדו הם העתקים מאוחרים של מסורת עתיקה בהרבה, שראשיתה פשוט נרקבה באקלים הזולל עץ. אחרת גורסת שהמערכת הייתה עדיין באמצע המצאתה, נסחפת מעזר זיכרון לעבר כתב מלא, כשספינות העבדים קטעו את הסחיפה.
מה שנותר בלתי מוסבר קל לניסוח וקשה לפתרון. אין במאגר לוחות פרימיטיביים, אין התחלות כושלות, אין גרסאות מוקדמות ומפושטות; הכתב מופיע בשל ועקבי כבר מלכתחילה. איש אינו יכול להסביר כיצד מערכת מפרכת ומתוקננת נשכחה כליל, עד שבתוך דור אחד לא נותר מי שיאמר מה פשרה. ופענוח דורש בדרך כלל קורא חי, טקסט דו-לשוני, או מאגר גדול דיו לחשוף את התבנית. רפה נוי אינה מציעה אף אחד מהשלושה. העמדה הכנה היא שאיננו יודעים, ואולי איננו מסוגלים מבנית לדעת.