הרגליים שהים מחזיר: תעלומת נעלי הספורט של ים סאליש
ב-20 באוגוסט 2007 טיילה ילדה בת שתים עשרה על חוף באי ג'דדיה, פיסת בר בין מימי החוף של קולומביה הבריטית, והבחינה בנעל ריצה מוטלת סמוך לקו הגאות. זו הייתה נעל גברית במידה 46, כחולה ולבנה. היא הציצה פנימה. מה שמצאה היה כף רגל אנושית, עדיין עטויה גרב, מתפרקת בתוך הנעל. הממצא פתח את אחד מתיקי החקירה המוזרים ביותר בתולדות הזיהוי הפלילי בצפון אמריקה בעת האחרונה, וכמעט שני עשורים אחר כך הוא עדיין אינו סגור.
הנעל לא נותרה לבדה זמן רב. שישה ימים לאחר מכן, באי גבריולה הסמוך, נסחפה אל החוף נעל ספורט שנייה ובתוכה כף רגל שנייה. אחר כך עוד אחת, ועוד אחת. מאז אותו ממצא ראשון ב-2007 נסחפו אל חופי ים סאליש יותר מעשרים כפות רגליים אנושיות מנותקות, כמעט כולן משוחלות בנעלי ספורט. כשני שלישים נמצאו בצד הקנדי והשאר בצד האמריקאי. הממצא המאומת האחרון התגלה ב-2023, על חוף בעיר ויקטוריה שבקולומביה הבריטית.
ים סאליש אינו אוקיינוס פתוח. זו מערכת המים הפנימיים התופרת יחד את חופי קולומביה הבריטית ומדינת וושינגטון, והיא כוללת את מיצר ג'ורג'יה, את מיצר חואן דה פוקה ואת מפרץ פיוג'ט. חופיו קרים כל השנה ומיושבים בצפיפות, ואנשים מהלכים בהם מדי יום. כמעט כל אחת מכפות הרגליים נמצאה בידי אדם מן השורה שיצא לטייל, לא בידי צוות חיפוש.
הממצאים הגיעו במרווחים לא סדירים, לעתים בהפרש חודשים ולעתים בהפרש שנים, וכל אחד מהם עורר גל סיקור חדש. ביוני 2008 משך המקרה מתיחה. מישהו הניח כף חיה משולדת בתוך גרב ונעל, מילא אותה באצות מיובשות והשאיר אותה על חוף כדי שימצאו אותה. המשטרה, שכינתה את המתיחה נבזית, נאלצה להפריד אותה מן המקרים האמיתיים לפני שהחקירה יכלה להמשיך.
ממצאי הבדיקה הפורנזית היו עקביים מן ההתחלה. אף לא אחת מכפות הרגליים שנמצאו נשאה סימן חיתוך. לא היה זכר ללהב, לא סימן למסור, שום דבר שירמז שכלי כלשהו נגע אי פעם בעצם. איש לא כרת את כפות הרגליים האלה. חוקרת האנטומולוגיה הפורנזית גייל אנדרסון, החוקרת כיצד גופות מתפרקות במים, ניסחה את העיקרון בפשטות: כשגופה מתפרקת בעודה שקועה, גפיה נוטים להשתחרר במפרקים מעצמם, אף שהם צפים לעתים רחוקות.
ההסבר שאליו הגיעו חוקרי מקרי המוות והאוקיינוגרפים קודר, אך הוא טבעי לחלוטין. כשגופה מגיעה למי ים קרים מתחיל הריקבון, ואוכלי הנבלות הימיים, סרטנים וחסילונים ואינספור אוכלים קטנים של הקרקעית, ניגשים למלאכה. הם מפרקים את הגוף לא בחיתוך אלא בתפריו החלשים ביותר, המפרקים, והקרסול הוא מן החיבורים הראשונים להתפרק. רוב מה שמשתחרר שוקע או מתפזר ואינו נראה שוב.
כף רגל בתוך נעל ריצה מודרנית היא היוצא מן הכלל. סוליות הקצף העבות של נעלי הספורט בנות זמננו צפות דיין כדי להפוך את הנעל למצוף קטן המרים את כף הרגל מעל קרקעית הים, בעוד הנעל עצמה יוצרת קליפה קשה המגינה על הבשר והעצם שבתוכה מפני אוכלי הנבלות. החוקרים הבחינו גם בעיתוי: התופעה מתחילה עם עידן הנעליים בעלות סוליות הקצף וכריות האוויר. לפני שהסוליות האלה היו קיימות, כף רגל בנעל עור שקעה יחד עם כל השאר.
בנפרד, השרידים לא היו יוצאי דופן. הם השתייכו לגברים ולנשים כאחד, חלקם רגל שמאל וחלקם ימין. ביותר ממקרה אחד התאימו החוקרים שני ממצאים נפרדים, שנסחפו אל החוף בהפרש חודשים ולעתים קרובות בהפרש קילומטרים, לאותו נעדר עצמו. גם לא כל כף רגל הייתה משוחלת בנעל ריצה. זו שיוחסה לדייג נעדר הייתה בתוך נעל הליכה איתנה במידה 46, סימן לכך שכל הנעלה מודרנית קשיחה וצפה יכולה לספק את אותו שילוב של ציפה ומחסה.
עבודת חקירה סבלנית החזירה לרבים מן הממצאים האנונימיים את זהותם האנושית. הנעליים עצמן הפכו לראיה. מכיוון שיצרנים מייצרים ומפיצים דגמים מסוימים בחלונות זמן צרים, אפשר לתארך נעל: זוג נעלי נייקי שנמצא בתחילת 2008 נמכר בקנדה ובארצות הברית רק בין פברואר ליוני 2003, מה שסייע לחוקרים לצמצם את המועד שבו נכנס בעליהן למים. בדיקות ה-DNA עשו את השאר.
כף רגל אחת הותאמה לסטפן זהורויקו, דייג שנעלם ב-1987, וזהותו אושרה כרבע מאה לאחר היעלמו. כף הרגל הראשונה מכולן, זו שנמצאה באי ג'דדיה, נקשרה בסופו של דבר לאדם שהתמודד עם דיכאון. אדם נוסף זוהה כמי שקפץ מגשר פאטולו בניו וסטמינסטר ב-2004.
מתחת לכותרות הסנסציוניות, התבנית במקרים שזוהו עקבית. בכל מקרה שבו נקבע שם, קבעו חוקרי מקרי המוות תאונה או התאבדות. אף פעם לא רצח. השרידים שזוהו שייכים לאנשים שטבעו, נפלו או שמו קץ לחייהם סמוך לחוף מיושב בצפיפות, והים פירק את גופם והחזיר אותו לשיעורין, נעל אחת בכל פעם. במקרים אחדים נודע לבני משפחה מה עלה בגורל קרובם רק לאחר שנעל נסחפה אל החוף.
נכון ל-2025, כחצי תריסר מכפות הרגליים שנמצאו עדיין אינן מזוהות. הן אינן תואמות שום דיווח על נעדר ושום דגימת DNA רשומה. התיקים נותרו פתוחים בשני צדי הגבול, וכל ממצא חדש נבדק מולם. הממצאים לא פסקו. הם עדיין מגיעים כפי שהחלו: מטייל עוקף לשון יבשה בשפל ורואה נעל בלויה מוטלת מעל קו המים.
מסקנות ושאלות פתוחות
הליבה המכנית של המקרה כבר אינה שנויה במחלוקת. מים קרים, אוכלי נבלות ימיים וסוליות מודרניות צפות מסבירים כיצד כף רגל מנותקת בתוך נעל מגיעה אל החוף, והמקרים שזוהו מסבירים מי היו אחדים מן האנשים האלה וכיצד מתו. מה שהמדע אינו מכריע הוא מדוע הממצאים מתרכזים דווקא בקו החוף הזה, ומי הם אלה שנותרו בלא שם. בשתי הנקודות האלה ההסברים מתחרים זה בזה.
התיאוריות ששלטו בשנים הראשונות הגיעו מספקולציות בעיתונות ומפורומים ברשת, לא מגוף חוקר כלשהו: רוצח סדרתי בעל אובססיה לכפות רגליים, התרסקות מטוס שלא דווחה, קורבנות צונאמי רחוק שנסחפו על פני האוקיינוס השקט, או פשע מאורגן המסלק גופות. כוחן היה בכך שראו באשכול הממצאים מעשה ידיו של גורם אחד. חולשתן מכרעת: אף כף רגל לא נשאה סימן חיתוך, השרידים כוללים גברים ונשים ואת שני צדי הגוף, אין רישום של מטוס נעדר התומך בהתרסקות, וכל מקרה שזוהה נקבע כתאונה או התאבדות.
הסבר שני, שמעלים חוקרים העוסקים בזרמים באזור, גורס שים סאליש באמת שונה. הגיאוגרפיה הפנימית שלו לוכדת ומסחררת את המים בזרמים סגורים למחצה במקום לשטוף אותם אל האוקיינוס הפתוח, הטמפרטורות בו קרות דיין כדי להאט את הריקבון שאחרת היה משחרר ומפזר את השרידים, ותעלותיו נוטות להביא עצמים צפים אל חופים מסוימים. חוזקה של הגישה בכך שהיא מציעה מנגנון פיזיקלי מוחשי, והממצאים אכן מתרכזים באזור מוגדר. חולשתה בכך שאיש לא הוכיח שהאזור ייחודי, והטענה מעולם לא נבחנה בקפדנות מול קווי חוף קרים, סגורים ומיושבים אחרים.
הגישה היריבה, שמעלים ספקנים וגם חלק מן החוקרים עצמם, גורסת שים סאליש אינו מיוחד כלל אלא רק נצפה היטב. חופיו מיושבים בצפיפות ומהלכים בהם רבות, מטיילי החופים רבים וערניים, ומרגע שהממצאים הראשונים משכו סיקור תקשורתי אינטנסיבי, כל ממצא נוסף דווח, קוטלג וחובר לתבנית. לפי קריאה זו ייתכן שכפות רגליים נסחפות אל חופים שקטים ברחבי העולם בלי שיזהו אותן כלל. חוזק הטיעון בכך שהוא מסביר את ההתרכזות בלי להזדקק למשהו יוצא דופן. חולשתו בכך שאינו מסביר במלואו מדוע הממצאים החלו והתרכזו כאן עוד לפני הסיקור, ואינו יכול לשלול השפעה אוקיינוגרפית אמיתית.
מה שנותר בלא הסבר הוא שאיש לא הפריד בין שתי ההשפעות. אין מחקר שפורסם המשווה את ים סאליש לחופים קרים, סגורים ומיושבים אחרים לפי אותם כללי דיווח, ולכן השאלה אם קו החוף הזה הוא חריגה של הטבע או תוצר של תשומת לב עדיין פתוחה.
כפות הרגליים שאינן מזוהות מעלות שאלה נפרדת. יש הטוענים שהן מצביעות על משהו לא נוח בחיים המודרניים: שאדם יכול להיות מבודד דיו כדי למות סמוך לחוף מיושב בלי שיוגש עליו דיווח נעדר, בלי שמשפחה תשאל עליו ובלי דגימת השוואה כלשהי. תיאוריה אחת גורסת שמדובר בחסרי בית או בנוודים שהיעלמותם לא נרשמה בשום מקום. זו תיאוריה פתוחה, לא ממצא. החלופה השגרתית יותר היא שדגימות ייחוס של DNA קיימות רק כאשר קרוב משפחה פנה לרשויות, והמקרים הישנים ביותר עשויים פשוט להקדים את מאגרי המידע.
השאלות הפתוחות ניתנות לבירור בעיקרון. האם יזוהו לבסוף הנותרים חסרי השם, והאם קרוביהם עדיין בחיים כדי להישאל? האם כפות רגליים בנעליים נסחפות גם במקומות אחרים בלי שידווחו, והאם סקר מתואם בקווי חוף קרים אחרים היה מוצא אותן? עד שעבודה כזו תיעשה, המדע מסביר את הנעל שעל החוף ומותיר את המפה ואת השמות בלתי גמורים.