צפני הזודיאק: ארבעה קודים, שני פתרונות, אף שם
בלילה קר בדצמבר 1968 נורו למוות שני בני נוער לצד מכונית, בדרך כפרית חשוכה סמוך לוואלייחו שבקליפורניה. לא היה שוד ולא היה מניע גלוי, ושום דבר לא קשר בין הרוצח לזוג הצעיר. בליל 4 ביולי 1969, בדרך שקטה אחרת לא הרחק משם, ניגש אדם למכונית חונה וירה בשני היושבים בה. אחד מהם שרד. פחות משעה לאחר מכן טילפן היורה בעצמו למשטרת וואלייחו כדי לדווח על הירי, וגם על הירי הקודם.
במהלך כשנה תקף אותו אדם שבעה צעירים בצפון קליפורניה והרג חמישה מהם. ואז עשה דבר שכמעט אף רוצח לא עשה לפניו: הוא החל לכתוב לעיתונים. הוא חתם על המכתבים בשם זודיאק וסימן אותם בעיגול מוצלב, סמל הדומה לכוונת רובה. במכתבים טען למספר קורבנות הולך וגדל, ובסופו של דבר עד שלושים ושבעה, נתון שהחוקרים מעולם לא הצליחו לבסס. וחלק ממה שרצה לומר עטף בצופן.
הצופן הראשון הגיע בשלושה חלקים. ב-31 ביולי 1969 קיבלו ואלייחו טיימס-הרלד, סן פרנסיסקו כרוניקל וסן פרנסיסקו אקזמינר, כל אחד, מעטפה ובה שליש מקריפטוגרמה בת ארבע מאות ושמונה תווים, בצירוף דרישה שהחלק יודפס בעמוד הראשון. אם יסרבו העיתונים, כתב, ימשיך להרוג. שלושתם פרסמו.
הפתרון הגיע בתוך ימים, ולא מסוכנות ממשלתית. דונלד הרדן, מורה בבית ספר תיכון בסלינס, ואשתו בטי עבדו על הקטעים המודפסים בבית. גישתה של בטי הייתה לנחש את יהירותו של הכותב: היא הניחה שהמסר ייפתח במילה "אני" ושהוא יתרברב מוקדם ברצח. שני הניחושים היו נכונים, והם נתנו לבני הזוג את נקודת האחיזה שנדרשה. הטקסט המפוענח נפתח במילים אני אוהב להרוג אנשים כי זה כל כך כיף, תיאר את הרצח כריגוש הגדול ביותר שזמין לו, וטען שאלה שהרג יהיו לעבדיו בעולם הבא. לא היה בו שם. שמונה עשר התווים האחרונים אינם מתפענחים לשפה רגילה ומעולם לא הוסברו.
התקיפות נמשכו בזמן שהמכתבים הודפסו. ב-27 בספטמבר 1969, באגם בריֶיסה, ניגש אדם רעול פנים שנשא על חזהו את סמל העיגול המוצלב לזוג צעיר שערך פיקניק ליד המים, קשר את שניהם ודקר אותם. האישה מתה מפצעיה; הגבר שרד. לפני שעזב כתב התוקף את תאריכי פשעיו הקודמים על דלת מכוניתם.
שבועיים לאחר מכן, בליל 11 באוקטובר 1969, ירה למוות בנהג מונית בשם פול סטיין בפרזידיו הייטס, שכונת מגורים בסן פרנסיסקו. הוא קרע פיסה מחולצתו המגואלת בדם של סטיין, ולאחר מכן שלח את חתיכותיה לכרוניקל, אחת בכל פעם, כהוכחה שהמכתבים אמיתיים. הרצח העביר את הפרשה מדרכים כפריות אל לב עיר אמריקאית גדולה, ועל רקע הפחד הציבורי הזה המשיכו העיתונים להדפיס את חידותיו.
ב-8 בנובמבר 1969 קיבל הכרוניקל צופן שני, באורך שלוש מאות וארבעים תווים, שנודע לימים כ-Z340. הוא השתמש בשישים ושלושה סמלים שונים לעשרים ושש אותיות האלף בית, כשכמה סמלים מייצגים אות אחת, וכך הובס ניתוח התדירות הרגיל. הוא גם לא היה החלפה בלבד. הטקסט שמתחת סודר מחדש פעם שנייה, כך שהמסר רץ לאורך אלכסונים מוזזים ולא משמאל לימין. ה-FBI עבד עליו. קריפטואנליטיקאים מקצועיים עבדו עליו. מפענחים חובבים עבדו עליו במשך עשרות שנים. Z340 עמד איתן חמישים ואחת שנה.
הפתרון הגיע בדצמבר 2020, משלושה גברים שמעולם לא נפגשו פנים אל פנים. דייוויד אורנצ'ק, מפתח תוכנה אמריקאי שהשקיע בבעיה שנים, עבד עם סם בלייק, מתמטיקאי אוסטרלי, ועם יארל ואן אייקה, פועל מחסן בלגי ומפענח אוטודידקט שתוכנתו AZDecrypt נמנתה עם הפותרנים החזקים ביותר לצפני החלפה הומופונית. בלייק חישב את הדרכים הרבות שבהן ניתן היה לבצע את הסידור האלכסוני מחדש, וייצר עשרות אלפי גרסאות מסודרות מחדש של הטקסט המוצפן. תוכנתו של ואן אייקה סרקה אותן בחיפוש אחר טקסט שנקרא כאנגלית. שבר של שפה אמיתית עלה מתוך הרעש, והשאר בא בעקבותיו. ה-FBI אישר את הפתרון בתוך ימים.
המסר המפוענח נפתח בלעג לרודפים: אני מקווה שאתם נהנים מאוד לנסות לתפוס אותי. הוא הכחיש שמתקשר לתוכנית טלוויזיה מקומית מוקדם יותר באותה שנה היה הוא, וקבע שזה לא היה הוא בתוכנית. הוא חזר על כך שתא הגזים אינו מטיל בו אימה, ושב לרעיון העבדים הממתינים בעולם הבא. כמו הצופן הראשון, גם בו לא היה שם ולא היה מידע שיכול לזהות את הכותב.
שני צפנים נוספים נותרו בלא פתרון. באפריל 1970 קיבל הכרוניקל מכתב ובו צופן בן שלושה עשר תווים בלבד, שהוצב מיד אחרי המילים "שמי הוא". ביוני 1970 הגיע צופן בן שלושים ושניים תווים, שנשלח בלוויית מפה מצוירת ביד של הר דיאבלו וטענה שהקוד מראה היכן נטמנה פצצה. שום פצצה לא נמצאה מעולם. אף אחד משני הצפנים לא נקרא מעולם.
קריפטולוגים רואים בשניהם בלתי פתירים בפועל, והסיבה היא חשבונית ולא עניין של תחכום. שלושה עשר תווים מספקים חומר מועט מדי כדי לאשש קריאה יחידה. צופן כה קצר אפשר לגרום לו להניב שמות סבירים רבים, ואין דרך להראות איזה מהם, אם בכלל, הוא הנכון. אותה מגבלה חלה על המסר בן שלושים ושניים התווים. מה שלא הכניס הכותב לתוכם, המתמטיקה של טקסטים קצרים ניצבת בין הסמלים האלה לבין כל תשובה שניתן לאמת.
שום רצח שלאחר 1969 לא אושר מעולם כשלו, אף שמכתבים שיוחסו לכותב הוסיפו להגיע אל תוך שנות השבעים. התיק נותר פתוח במשטרת סן פרנסיסקו, במשטרת וואלייחו, במשרד השריף של מחוז נאפה ובמשרד המשפטים של קליפורניה. שניים מארבעת הצפנים פוענחו, ובאף אחד מהם אין שם. איש מעולם לא הואשם.
מסקנות ושאלות פתוחות
כל קריאה מתחרה של הפרשה נבנית סביב עובדה אחת: שני הצפנים שפוענחו מכילים התרברבות ותו לא. אלפי שעות עבודה מקצועית וחובבנית הניבו וידוי ולעג, אך לא פרט מזהה אחד.
השקפה אחת, שאוחזים בה רבים מאלה שעבדו על הצפנים, היא שהריקנות הייתה מכוונת. לפי קריאה זו היה הכותב מתכנן מיומן, שהבין כי הצפנים שלו יפורסמו וייחקרו, ודאג מראש שלא ימסרו דבר. חולשתה של השקפה זו היא מצבם של הצפנים עצמם. בשניהם יש שגיאות, סמלים שנספרו לא נכון ותבניות שהוחל בהן ואז נזנחו, המצביעים על מוח גס יותר המאלתר, ולא על מתכנן העובד לפי תוכנית.
תיאוריה שנייה גורסת שצופן שלושה עשר התווים אכן מאיית את שמו, בדיוק כפי שהמילים שלפניו מכריזות, ושהוא מעשה יהירות אמיתי. החולשה כאן אינה בסבירות אלא בהוכחה. מכיוון שהצופן קצר מכדי להניב פתרון יחיד, שום קריאה מוצעת לא תוכל להתאשר או להישלל, וכך האפשרות המפתה ביותר בפרשה היא גם זו שלנצח אינה ניתנת לבדיקה.
יש הטוענים שהצפנים לא נועדו כלל להיפתר, אלא רק להטיל אימה: אביזרי במה בהצגה פומבית שכל תכליתה הייתה שאיש לא יוכל להיות בטוח אם קיימת תשובה. מנגד עומדת העבודה שהושקעה. שני הצפנים שפוענחו נושאים מסרים אמיתיים וניתנים לפענוח, שבנייתם דרשה מאמץ, ובלוף טהור לא היה זקוק להם.
הפתרון של 2020 מערער גם הנחה ישנה. Z340 נפל בידי שלושה אזרחים פרטיים במחשבים ביתיים, לא בידי סוכנות כלשהי, וזה מרמז שחצי המאה שבה עמד איתן מעולם לא היה הוכחה לתכנון בלתי ניתן לפיצוח. זה צריך להזהיר אותנו בכיוון ההפוך לגבי שני הצפנים הנותרים. שתיקתם עשויה להעיד רק על אורכם.
חשודים בשם הם עניין נפרד ומחייבים זהירות. במרוצת העשורים הציעו משטרה וחוקרים פרטיים שורה של אנשים, וב-2021 הכריזה קבוצה פרטית שזיהתה את הרוצח ונקבה בשמו של אדם שמת שנים קודם לכן. רשויות אכיפת החוק נמנעו מלאשר את הטענה, מעולם לא הוגש כתב אישום נגד איש, ואף חשוד שהוצע לא אושר על ידי גוף כלשהו. תיאוריה אינה ראיה, ואין להתייחס לאף אחד מן השמות האלה כאל תשובה.
מה שנותר בלתי מוסבר הוא רב. שמונה עשר התווים האחרונים של הצופן הראשון מעולם לא הניבו משמעות. באף אחד משני המסרים שפוענחו אין השם שלכותב היה, לכאורה, כל מניע להסתיר או דווקא לגלות. הפצצה הטמונה מעולם לא נמצאה וייתכן שכלל לא הייתה קיימת. הטענה על שלושים ושבעה קורבנות מעולם לא בוססה, ועדיין שנוי במחלוקת אילו מן המכתבים הרבים החתומים זודיאק אכן נכתבו בידו.
השאלות הפתוחות הן אלה שהיו פתוחות ב-1970. האם שני הצפנים הקצרים מכילים שם, ואם לעולם לא ניתן יהיה להוכיח זאת, האם משנה מה יש בהם. האם הכותב הסתיר את זהותו מתוך משמעת, או שמא לא היה מעולם דבר להסתיר. והשאלה העתיקה מכולן נותרת בדיוק במקומה: אחרי חצי מאה של קריאת כתב ידו של רוצח, איננו יודעים עדיין מי אחז בעט.