בערב חורפי אחד ב-1997 התיישבו ארבעה מיליון ילדים יפנים לצפות בפוקימון. ארבע שניות של הבזקי אור אדום וכחול אחר כך, מאות מהם עוויתו על רצפות הסלון. זה הפך לשידור הטלוויזיה הידוע לשמצה בהיסטוריה, והדבר המוזר ביותר בו הוא כמה מהנפגעים מעולם לא חוו התקף לפני כן, וגם לא אחרי.

בעיירה חקלאית שקטה החלו נערות לפרכס, לגמגם ולעווית בזו אחר זו, בלי חום, בלי נגע, בלי רעל שמישהו הצליח למצוא. הרופאים קראו לזה היסטריה המונית. המשפחות קראו לזה משהו שבאדמה. חמש עשרה שנה אחרי, התשובה הכנה עדיין לא נוחה.

ב-13 באוקטובר 1917 דיווח המון עצום בפאטימה שבפורטוגל שראה את השמש מסתחררת וצוללת אל עבר הארץ. אפילו עיתון אנטי-כנסייתי הדפיס את הדיווח. אף מצפה כוכבים בעולם לא רשם דבר.

ביולי 1518 החלה אישה אחת לרקוד ברחוב בשטרסבורג. בתוך חודש הצטרפו אליה מאות, והתרופה הרשמית של העיר הייתה לשכור נגנים. חמש מאות שנה אחרי, איש אינו יודע לומר מה באמת קרה שם.

זה התחיל בשלוש תלמידות שצחקקו בכיתה. בתוך חודשים, גל בלתי נשלט של צחוק, בכי והתעלפויות סגר בתי ספר באזור שלם — והרופאים לא מצאו שום דבר.

לפני מאה שנה מגפה הרדימה את קורבנותיה, ואז כלאה את הניצולים בתוך גופים קפואים במשך שנים. הרופאים מעולם לא גילו מה גרם לה.

בספטמבר 1944 התחמשה עיירה באילינוי נגד אלמוני שריסס גז מתקתק דרך חלונות חדרי השינה. המשטרה מעולם לא מצאה אותו — אולי כי מעולם לא היה קיים.

חמש פעמים שטפה את אנגליה, הפילה את הצעירים והחזקים עוד לפני רדת הלילה. ואז, אחרי 1551, נעלמה לתמיד, ואיש לא הוכיח מעולם מה היא הייתה.