שישים שנה הסבירו את השלדים שבשלולית הקפואה בהימלאיה בעזרת סופה אחת ועלייה לרגל אחת שנכחדה. ואז מעבדת גנטיקה קראה את ה-DNA שלהם ומצאה שלוש קבוצות שונות, במרחק אלף שנה זו מזו.

הוא נמצא מת נשען אל קיר אבן על חוף באדלייד בשנת 1948, כשכל התוויות נגזרו מבגדיו ופיסת שירה פרסית שעליה כתוב זה נגמר תפורה בכיס נסתר. במשך שבעים וארבע שנים לא היה לו שם, רק צופן שאיש לא הצליח לפצח ומספר טלפון שאיש לא הצליח להסביר. ואז הגיע ה-DNA עם תשובה, ואיכשהו התעלומה רק העמיקה.

בעונת הקציר, במאה השתים-עשרה בסאפוק, מצאו קוצרים שני ילדים בעלי עור ירקרק, כורעים ליד בור זאבים, מדברים שפה שאיש לא ידע לזהות. שני נזירים, בהפרש עשרות שנים, העלו זאת על הכתב כעובדה. שמונה מאות שנה אחר כך, ההיסטוריונים עדיין אינם מסכימים אם זה קרה, מה משמעותו, ומאין באו הילדים.

ב-1970 נמצאה גופה שרופה בעמק ליד ברגן — כל התוויות נגזרו מבגדיה, שמונה שמות בדויים נותרו מאחוריה, ופנקס מוצפן היה במטענה. חצי מאה וחקירה זיהוי-פלילי מודרנית לאחר מכן, איש לא הצליח להשיב לה את שמה.

הוא צעד אל תוך כיכר בנירנברג יש מאין, וטען שבילה חיים שלמים בתא חשוך. חמש שנים אחר כך הרגה אותו סכין של זר — או שלו עצמו. מאתיים שנה ובדיקת DNA מ-2024 מאוחר יותר, אנחנו יודעים מי הוא לא היה, ועדיין לא מי הוא היה.

מאז 2007 נסחפו אל חופי רצועת ים אחת באוקיינוס השקט יותר מעשרים כפות רגליים אנושיות בתוך נעלי ספורט. המדע הסביר איך — אבל לא את זהות כולם, ולא לגמרי למה דווקא שם.

ב-1957 שלחה פילדלפיה 400 אלף כרוזים עם פניו של ילד מת — ואיש לא אמר את שמו. ב-2022 אמר אותו ה-DNA סוף סוף. מי הרג את ג'וזף זארלי — עדיין תיק פתוח.

ב-1863 הושאר על חוף בנובה סקוטיה גבר צעיר ששתי רגליו נקטעו זמן קצר קודם לכן. הוא חי עוד ארבעים ותשע שנים בין זרים וכמעט לא אמר מילה.

ביוני 2009 בילה זר מנומס בעל מבטא גרמני ארבעה ימים בסלייגו שבאירלנד, ומחק בשיטתיות כל עקבה לזהותו. אחר כך נמצא מת על החוף. הוא מעולם לא זוהה.