בבוקר חורף בהיר של שנת 1909 עקפה אניית נוסעים חדשה לגמרי אניית משא מול חופי דרום אפריקה, החליפה איתה איתותי נימוס והמשיכה קדימה. מאז איש לא ראה אותה, ואחרי מאה שנות חיפושים לא נמצא ממנה אפילו לוח עץ אחד.

היא ננטשה בקרח הארקטי ב-1931, אך ה-SS ביצ'ימו, ריקה מאדם, המשיכה להפליג בכוחות עצמה כמעט ארבעה עשורים - נצפתה, נעלו עליה, פשטו ממנה רהיטים וסירת לוויתנים, אבדה שוב, עד שנעלמה סופית.

ינואר 1921: סקונה בעלת חמישה תרנים תקועה על שרטוני דיאמונד שולס, מפרשיה פרושים, ארוחה באמצע הכנה — ואחד-עשר אנשי צוות נעלמו בלי עקבות. חמישה משרדים פדרליים חקרו. איש לא הצליח להסביר.

בנובמבר 1955 נמצאה ה-MV Joyita נסחפת בדרום האוקיינוס השקט, שקועה למחצה, חמישה שבועות אחרי שאיחרה — הרדיו שלה מכוון לתדר המצוקה, ועל הסיפון תיק רופא ובו תחבושות ספוגות דם. גוף הספינה מרופד השעם הפך אותה כמעט בלתי-טביעה. אז למה כל 25 הנוסעים נטשו אותה — ולאן נעלמו?

במרץ 1918 הפליגה ספינת פחם ענקית של הצי האמריקאי מברבדוס לבולטימור — ונמוגה באוקיינוס האטלנטי. בלי SOS, בלי שרידים, בלי גופות. האבדה הלא-קרבית הגדולה בתולדות הצי נותרה ללא הסבר.

קריאת מצוקה נואשת, צוות שנמצא קפוא באימה, ספינה שהתפוצצה לפני שניתן היה לגרור אותה — ואף מרשם אחד בעולם שמעיד כי הכלי בכלל התקיים.