באפריל 1848 יצאו שבעה אנשים, שבעה סוסים, עשרים פרדות וחמישים שוורים מתחנת הבקר האחרונה במורדות דארלינג ופנו מערבה. איש מהם לא נראה שוב. אחרי יותר ממאה שנות חיפושים, החפץ היחיד שנקשר אליהם בשם הוא לוחית פליז קטנה שחרוט עליה: לודוויג לייכהרדט 1848.

בבוקר יולי חם של 2014 נכנס תייר גרמני בן 28 לחדר הרופא בשדה התעופה של ורנה, החוויר, השאיר את התיק על הרצפה וברח. מצלמות האבטחה ליוו אותו מעבר לגדר, דרך שדה, אל קו העצים. הארנק, הטלפון והדרכון שלו עדיין מוצגים בתיק, והוא לא נראה מאז.

בצהרי יום ראשון קיצי שחה מנהיג של מדינה שלמה מחוף שאהב ולא חזר. אוסטרליה הפעילה את אחד החיפושים הגדולים בתולדותיה ולא מצאה דבר. שלושים ושמונה שנים אחר כך אמר סוף סוף חוקר מקרי מוות מה קרה, והשמועות המשיכו בשלהן.

אמן הולנדי יצא לבדו מקייפ קוד בסירה באורך שלושה מטרים ושמונים, בדרך לאנגליה, כפרק האמצעי ביצירה בשם "בחיפוש אחר הנס". הקשר האלחוטי נפסק אחרי שלושה שבועות. תשעה חודשים אחר כך מצאה ספינת דיג ספרדית את סירתו הריקה נסחפת מול אירלנד, ואז נעלמה גם הסירה.

אנריקו פרמי שיבץ אותו בקטגוריה של גלילאו וניוטון. במרץ 1938 משך אטורה מיורנה את כספו, לקח את דרכונו, כתב שני מכתבי פרידה, ביטל אותם למחרת במברק, עלה על המעבורת הלילית מפלרמו לנאפולי ונעלם. הפרקליטות האיטלקית סגרה את התיק רק ב-2015.

בן מושל, עשרים ושלוש, שני מיכלים ריקים קשורים לגופו ועשרה מיילים של ים עד קו המנגרובים. אביו שכר מטוס פרטי ושלח אוניות, מטוסים ואלפי מחפשים. הם לא מצאו כלום, ושישים שנה אחר כך הוויכוח על מה שקרה שם עדיין לא נגמר.

בערב קיץ אחד ב-1983 יצאה תלמידת חליל בת חמש עשרה משיעור מוזיקה ליד פיאצה נבונה ונעלמה. היא הייתה אזרחית ותיקן. ארבעה עשורים אחר כך, אחרי שיחות טלפון אנונימיות, שני קברים ריקים ושלוש חקירות נפרדות, המשפחה שלה עדיין שואלת את אותה שאלה.

ביום אוסטרליה 1966 עלו שלושה ילדים לאוטובוס אל הים ולא נראו שוב לעולם. זר שיחק איתם בחול במשך שעות. מוכרת במאפייה ראתה את הבכורה משלמת על ארוחה בשטר שאמה מעולם לא נתנה לה. שישה עשורים ושלוש חפירות אחר כך, לאוסטרליה עדיין אין תשובה.

במשך שנים הוא בער בשמי הצפון לעין כול, נהר דק של סגול שאף ספר לימוד לא ידע להסביר. ואז קומץ רודפי זוהר נתנו לו שם, והמדע המקצועי נאלץ להודות שפספס משהו עצום מעל ראשו.

במשך ארבע מאות שנה תיארו מלחים אוקיינוסים שלמים ההופכים לאש לבנה קרה, זוהרים עד האופק תחת שמיים חשוכים. הלוויינים סוף-סוף תפסו את התופעה בשעת מעשה, אך מה הופך כתם ים רגיל למאה אלף קילומטרים רבועים של אור דומם נותר אחת התעלומות האחרונות המסתתרות לעין כול.

בערב חורפי אחד ב-1997 התיישבו ארבעה מיליון ילדים יפנים לצפות בפוקימון. ארבע שניות של הבזקי אור אדום וכחול אחר כך, מאות מהם עוויתו על רצפות הסלון. זה הפך לשידור הטלוויזיה הידוע לשמצה בהיסטוריה, והדבר המוזר ביותר בו הוא כמה מהנפגעים מעולם לא חוו התקף לפני כן, וגם לא אחרי.

בעיירה חקלאית שקטה החלו נערות לפרכס, לגמגם ולעווית בזו אחר זו, בלי חום, בלי נגע, בלי רעל שמישהו הצליח למצוא. הרופאים קראו לזה היסטריה המונית. המשפחות קראו לזה משהו שבאדמה. חמש עשרה שנה אחרי, התשובה הכנה עדיין לא נוחה.